רעיה טרינקר

אמה ט. מי את?

אמה ט.
מי את?
הייתי מאוד צעירה כשהעסיקה  אותי המחשבה שמרבית האנשים מסביבי הם בעלי אישיות מרובת פנים.הדחף לעסוק בעניין אולי נבע מיכך שמגיל ממש ממש צעיר ידעתי ידיעה חדה ובהירה מה יהיה המקצוע בו ארצה לעסוק.וכך אמנם היה.בו זמנית חשתי שהבחירה המקצועית שעמדתי  איתנה מאחריה כל שנות עבודתי כעו״ס,אינה כל הסיפור.
קוי המיתאר של ׳הפנים הנוספות׳ של אישיותי היו מטושטשים עוד שנים רבות.יחד עם זה האצבעות שלי היו תמיד חסרות מנוח וביקשו לספר על החיפוש המתמיד אחרי דרכי ביטוי נוספות לאלו שפיתחתי עד אז.תפרתי בובות מבדים שמצאתי בשווקים ברחבי העולם להנאתם של ילדי ,רקמתי בריקמת צלבים תמונות מסיפורים כשה דוגמאות לקוחות מספרי ׳בורדה ׳ שהבאתי איתי מאירופה.פה ושם ׳חטאתי׳ בפיסול בחימר.לימים החלטתי לעשות כיברת דרך משמעותית נוספת עם נטיית הלב הזו,והיתר הינו …היסטוריה.
עוד בראשית הפרק הזה הייתי עסוקה בשם שישא את זהותי על העבודות שאכין.נאמנה להבנה שתיארתי כאן חשבתי שזו הזדמנות לבטא אותה גם דרך הבחירה לתת פומבי לשם הנוסף שלי.שם שניתן לי עם הולדתי ע״י הורי,שם שמתנוסס בתעודות המזהות אותי,אך מעולם לא ראה מעבר להן,אור.
אמה היא סבתי,אימו של אבי.לא זכיתי להכירה אלא דרך סיפוריו של אבי .היא עברה את איימי המלחמה בצכ׳יה וניפטרה זמן לא רב אחרי שזו הסתיימה.אבי שעזב את ביתה ועלה לפלשתינה בשנת 1938 בגפו,איש צעיר ,ציוני באמונתו ,לא זכה ללוות אותה בשנותיה האחרונות.במותה ציוותה את החיים ואני נבחרתי לשאת את זכרונה עוד כך וכך שנים על פני האדמה.
כך נולדה אמה ט. מבקשת לשאת פנים נוספות,אלה של סבתי ואלה שלי.
Ema T.
Who are you?
I was very very young when the thought that most people acquire many faces of their identity crossed my mind.Though I had a clear notion about my occupation ,which later proved to be solid truth, I felt at the same time that this is not 'the whole story' about who I am.
For a while I would take sculpture courses,or create my own working with clay,fabrics,also doing cross stitching images out of Burda magazines I bought in Europe.At one point I decided to get more serious about my need to express my creativity and the rest is…history.
The decision about my signature as an artist became a serious issue for me.Along the other ideas I shared here with you,I felt that this is the proper chance for me to revile my 'other' name,Ema which I hardly ever used,although it is written along all my I.D through my e tire life.
Ema is my late grandmother,my late fathers mother,whom I never met but knew through my fathers stories.She survived the WW2 in  Czechoslovakia and passed away soon after.My father ,being a Zionist,left his home much earlier for Palestine ,later to become the state of Israel.
Ema gave life to my father and I was chosen to carry on her memory.
That is the story behind Ema T.Raya's other face.

חלומות פז

אני עוברת בימים אלה על רשימת האתרים בעולם שמציעים ׳שהות אמן׳, עם דגש על אפשרויות במזרח הרחוק. תוך כדי שיטוט ברשת מצאתי עצמי נקרעת בין שתי מגמות בתוכי. האחת נטייה טבעית ליצור באופן שמגיב אל ארועים שמטלטלים את חיי/חיינו בארץ, לצד צורך עז להתרחק מ׳מוקד הקרינה׳ של ארועים כאלה. העבודה החדשה עליה אני שוקדת בימים אלה מבקשת בדיוק את זה. להרחיק ולהתרחק. האם אצליח? ימים יגידו.

בנתיים השתתפתי בארוע מרתק שהתקיים לפני שבוע בביה״ח למצורעים בירושלים, בית הנסן.

רק לאחר מכן עיכלתי את המשמעויות הרבות של ארוע זה, אליו הגעתי עם רצון לחשוף עבודה שעליה שקדתי בקיץ האחרון. הארוע התקיים בחסות המגזין ׳ערב רב׳ בו אני נוהגת לעיין מזה זמן. בימים  הבאים הבנתי כמה חומרי גלם משמעותיים נוספים היו בהתרחשות הזו.

החל ממגוון המדיות של האמנות, המיפגש עם יוצרים ואמנים מפינות שונות בחברה שלנו: דתיים / חילוניים / מרכז / פריפריה / צעירים / מבוגרים, ועוד. ובתוך ומעל לכל- העבודות שהוצגו דיברו מדם ליבם של האמנים.

חלפו כמה ימים עד שיכולתי לחזור ולנשום כרגיל.

יבורכו העושים במלאכה הזו.

מי שיצא מהבגדים הוא ערום

׳מי שיצא מהבגדים הוא ערום׳ ( כותבת בת זוגי לתערוכה בינקו דאדא, על גבי הבגד אותו תפרה).

אני רוצה לאצור סיפור קטן, ששייך לאחורי הקלעים של התערוכה בינקו דאדא. הסיפור ראוי שיסופר על אף שהוא אצור בעצם ההחלטה של המוזיאון לשדך אותי ואת בותיינה האמנית כזוג לצורך התערוכה. הסיפור גלוי לכל  גם בזכות פועלה של האוצרת. הסיפור מסופר דרך כל אחת מהעבודות שלנו.

הסיפור הגדול בעיני הוא על עוצמתה  של הכוונה שבלב, וזו לא מפסיקה להפתיע אותי.

תחילתו במייל שנשלח אלי מהמוזיאון ומוצא אותי בחודש מאי ב….אלסקה. במייל נימסר לי שהעבודה שלי תוצג בסתיו הקרוב לצידה של בותיינה. על אף שכבר הבעתי הסכמתי להציג אותה עבודה בגלריה אחרת לקראת סוף השנה, היה לי ברור עם שבריר שנייה של אי נוחות לסגת מהתחייבותי האחרת, שאני בוחרת להיות בת זוגה של בותיינה.

לא הכרתי אותה קודם לכן ולא כל שכן את האמנות שהיא עושה, אבל הכרתי היטב את הדאגה העמוקה שמקננת בתוכי כבר כמה זמן לגורל היחסים בנינו היהודים לבין הערבים תושבי הארץ. לימים ארועי הקיץ רק העצימו את משמעות ההחלטה שקיבלתי.

וכך יוצאת לדרך התערוכה שלנו בין משברי הלב של השותפים להקמתה, כשהאירועים מאיימים לעיתים להטביע את הסכוי שהיא תוצג  לתוך התהום שנפערה. נחישות ורגישות של כל השותפים הצליחו להביא אותנו להקמתה.

וכך ביומן שרשמה אימי ז״ל בילדותה ואותו רקמתי על גבי השמיכה המוצגת בתערוכה, היא מספרת על קורותיה של ילדה, של משפחתה, של דור שלם של אנשים שחשו חשופים כ״כ  אחרי ש׳יצאו מתוך בגדיהם׳ אותם השאירו מאחוריהם, ערב המלחמה .

וכך נסגרים מעגלים של כאב אנושי, שלרגעים הוא מרגיש כ״כ משותף, כאז כן עתה. זוגות .

אסיים בשיר שכתבה זלדה המשוררת :

שלומי

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים
וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי
וְהַטַּל
תְּלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ
בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד.
וְהַקְּרָעִים.
אֲנִי וְאַתָּה
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם
חוֹף.

אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.

זלדה, שלומי ,מתוך: פנאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1967

פוסט ראשון באתר האמנות שלי

מה זה אומר ולמה התחייבתי בפני עצמי? מאחר ויש לי מושג חלקי בשלב זה כיצד לענות לשאלה אצא פשוט לדרכי, ואין כמו לצאת לדרך שיש בה מן החדש בבוקר השני של שנה חדשה.

אני רוצה להתחיל בציטוט של שיר שהניח בפני אריה באחד הימים כשמצא אותי עמלה על עבודה שעשיתי בעצם ימי הלחימה של קיץ 2014. 'חלומות פז, תינוק שלי'. הורתה של העבודה בימים קשים אחרים. שמונה שנים קודם לכן, בקיץ 2006. גם אז הותקפנו ותקפנו.
בשלהי אותו קיץ קבלתי לתיבת הדואר של הבית גלויה, כמו רבים מאוד ברחבי הארץ, שהפיק פיקוד העורף, גלויה מרהיבה בצבעוניות שלה, עמוסה בדימויים משובבי נפש שכמו בקשו להרגיע את מה שאחרת המידע שעל גביה ביקש לבשר לנו: "יש לכם כך וכך שניות להציל את חייכם". הגלויה / מסמך הזה הילך עלי קסם והיה לי ברור שבבוא היום אתרגם אותו לשפת האמנות שלי. קיץ 2014 על מוראותיו הגיע והעבודה הגיחה לאוויר העולם ללא מאמץ, כאילו הגיעה לסיומה תקופת ההתפחה שלה.
ואז הונחו לפני מילות שירו של נתן זך ובהן אני מבקשת לשתף אתכם.

שמור על הילדים

שְׁמֹר עַל הַיְלָדִים, אֵלִי,
וְאֵינִי נוֹהֵג לוֹמַר ׳אֵלִי׳ בִּכְדִי,
כִּי לֹא הָאֵלִים אֲשֵׁמִים
בְּכָל מַעֲשֵׂינוּ,
בְּכָל מַה שֶׁרָאִינוּ
וְשָׁתַקְנוּ וְלֹא גִּלִּינוּ
אֶת מַה שֶׁהַלֵּב סֵרֵב לוֹמַר
לְעוֹלָם אָבְדָּנִי וְכֹה אַכְזָר.

אָנָּא הַנַּח עַתָּה לִשְׁנָתָם. הֵם נוֹשְׁמִים בִּכְבֵדוּת,
גַּם לָהֶם יֵשׁ לִפְעָמִים סִיּוּט.
הַנַּח לְסִיּוּט לַחְלֹוף מַהֵר
כְּשֶהַדֻּבִּי קָרוֹב וְתָמִיד עוֹזֵר.
עוֹד מְעַט תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַגָּן
שֶׁבּוֹ כְּבָר מְחַכִּים
פּוּ הַדֹּב וְהַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

נתן זך מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהייה 2013 .

האין זה נפלא לראות כיצד אפשר לטוות קווים שנולדו מאותו כאב, המבקש ביטוי , לאותה מציאות, פעם בעט ופעם בחוט.
אסיים את הפוסט הראשון שלי מול שערי עולם, בבקשה ובתפילה לשנה שבה נחזור ונאמין בתקווה.